איך אתם הייתם מרגישים?
דופקת על דלת של בית שהוא לא שלי ומעולם לא הייתי בו, נכנסת לתוך
סלון שיושבים בו 17 אנשים מכל הגילאים שאת כולם אני פוגשת לראשונה,
לידם שולחן עמוס באוכל מפנק, בינהם בדיחות פנימיות, עבר עשיר וחיבה ברורה.
3 פעמים הייתי בסיטואציה כזו (או דומה) בחודש האחרון.
רוצים לנחש איך הרגשתי?

הנה רמז עבה כמו פיל:
הם משפחה כל האנשים האלו.
כולם נמצאים כאן בזכות אהבה בין 2 אנשים,
יש בינהם רגעים, חיוכים, אנרגיה של חום וחוויות.
הם הבינו שמה שקורה היום -
יום אחד יהפוך לזיכרון עמום
והחליטו לעצור רגע, להתגבר על הקושי שלהם עם מצלמה,
והזמינו אותי למקום הכי אינטימי של הלב שלהם- אל תוך המשפחה שלהם.

הנה התשובה:
אני מסתובבת בסשן משפחתי מורחב עם לב פתוח,אוזניים קשובות ודמעות קבועות בעיניים.
הזכות ליצור ויזואליזציה לזכרונות היא ה"למה" שלי,
היא מה שכואב לי בבטן (כאב טוב), בכל פעם שאני לוחצת על המצלמה שלי.
מפגש כזה מאפשר ללמוד את מי שעומד מולי בתוך הבסיס של הסיפור שלו. של מי שהוא.

אז איך הרגשתי אתם שואלים?
הרגשתי משפחה.